היה לנו חופש של שלושה ימים לכבוד חג הפועלים, אז נסעתי לפסטיבל מוזיקה בבייג'ינג. זה הפסטיבל הראשון בכזה סדר גודל שהייתי בו. השני אחריו הוא אינדינגב, כך שהמרחק ביניהם עצום. פסטיבל "תות" התקיים במשך שלושה ימים בפארק ענקי בבייג'ינג עם 5 במות כל יום מהצהריים עד הערב. במקביל היו לפחות עוד 3 פסטיבלים במקומות שונים ברחבי העיר. מה שנחמד זה שהרוב המוחץ של הלהקות הן מקומיות, אבל לפחות חצי מהן שרות גם באנגלית. בקיצור, סצינת המוזיקה בסין, הגם שהיא מוגבלת לערים הגדולות, פורחת.

לגבי המוזיקה קטונתי מלחוות דעתי – אני אוהבת רעש ולקפוץ ולראות אנשים מנגנים, אז כמעט כל הופעת רוק כיפית בשבילי, בלי קשר לאיכות האובייקטיבית של הלהקה (עד כמה שאפשר לדבר על אובייקטיביות במוזיקה). מה שכן, אני אתייחס לכמה תופעות שבהיותי חסרת נסיון פסטיבלי אני לא יודעת אם הם מיוחדים לסין או לא. אז קחו את כל הנאמר לעיל בערבון מוגבל – מבוסס על תצפית אחת, שהיא אמנם מקרית אך בוודאי רחוקה מלהיות מייצגת.

כבר מהכניסה היה ברור שפה אני אראה את כל ההיפסטרים הסינים, בנוסף לכל מיני משפחות עם ילדים וסבתות. זה נחמד שהקהל היה יחסית מגוון – יחסית מעט פנקיסטים (מעט מדי אם תשאלו את אילנה הבייג'ינגאית), אבל הרבה ווירדוז אחרים. מכיוון שאין לי תמונות תצטרכו להאמין לי. הפסטיבל עצום, כפי שהזכרתי, גם מבחינת גודל וגם מבחינת כמות אנשים שבאו לראות, אבל למרות זאת לא היו תורים בכניסה (באנו די מוקדם כך שיכול להיות שאח"כ היו), ולאורך היום אני לא הרגשתי צפיפות מעיקה למרות שכל מיני laowai  השמיעו הערות כמו 人太多了. – "צפוף מדי!". למרות הכמות הרבה של האנשים היה מאוד מסודר ומאורגן – תורים מסודרים לכל מיני אטרקציות מסחריות ולשירותים והרגשה כללית של כולנו באנו ליהנות אז בואו לא נפריע אחד לשני. מצד שני, הייתה המון אבטחה. המון המון אבטחה. בכל מקום הסתובבו מאבטחים, בדרך כלל בשלשות. בשלב מסוים, מסביב לאזור העמידה של הבמה המרכזית היו שורה של שוטרים שתחמו את האזור שעמדו עם רווחים ביניהם. כדי להתקדם לעבר הבמה היה צריך לעבור אותם, מה שמנע מבני נוער משולהבים (אהמ אהמ, מי אני?!) לרוץ בדילוגים ובצעקות לעבר הבמה. Good thing we dodged THAT bullet! גם באזור העמידה עצמו היו יחסית הרבה מאבטחים. לא יכולתי שלא לתהות האם העובדה שיש כל כך הרבה אבטחה היא אכן מה ששמרה על האירוע רגוע והרמוני או שמא קהל חובבי מוזיקה יכולים להיות נעימים ומתורבתים גם בלי כמות כזאת של אבטחה. כנראה שלא אדע לעולם…

אבל שלא תחשבו שלא היה בכלל אקשן. בהופעה של להקה בשם brain failure 脑浊   הייתי עדה למעגל הפוגו הגדול והמצחיק ביותר שאי פעם ראיתי. (שוב, אני משווה את זה להופעת בצוללת בירושלים, אז קחו בערבון מוגבל). פתאום הבנתי מה הקטע במעגלי פוגו ומה קורה שם בעצם: קודם דוחפים מלא מלא מלא אחורה, כדי לעשות מקום, ואז יש מקום ואפשר לרקוד ולהתפרע ולזרוק את עצמך על אחרים. שמחתי לראות שגם בנות השתתפו, שאנשים בתוך המעגל חייכו זה לזה ובשלב מסוים גם החזיקו ידיים ורקדו במעגלים. לא הרגשתי אלימות וגם לא פחדתי יותר מדי, בעיקר רציתי גם לרוץ פנימה ולזרוק את עצמי מצד לצד. זה מה שמוזיקה גורמת לאנשים לפעמים. זה היה הזוי וממש משעשע. אפילו המאבטחים שעמדו בצדדים חייכו קצת. עד שזה חזר על עצמו כמה פעמים באינטנסיביות גדולה יותר, ואז הלהקה בקשה מהקהל לשלוט בעצמם ולוודא שכולם יוכלו ליהנות. חוץ מהפוגו היה גם crowd surfing ובשלב מסוים גם העיפו פחים באוויר. אז זאת הייתה אחת ההופעות הכיפיות, אבל השואו האמיתי מבחינתי היה הקהל ולא הלהקה.

חוצמזה היו עוד שתי הופעות מוצלחות ביותר, אחת של להקה מאוד מוכרת בשם carsick cars ואחת של להקה חביבה שלא הכרתי לפני בשם hedgehog, עם מתופפת חמודה ממש.

בנוסף לבמות המוזיקה היו עוד כל מיני "אטרקציות" של פסטיבל, אחת מהן הייתה רחבת פיק-אפ. אז קודם כל, למדתי מילה חדשה בסינית – להתחיל עם מישהו 搭讪 – dāshàn . היה שם קיר עם כל מיני פתקים ובעיקר חברה שרבצו שם באזור. מה שמשך את תשומת ליבי הייתה כתובת ענקית שהודבקה על הקיר שקראה לבאי הפסטיבל לנהוג באופן מתורבת : 文明 pogo, 礼貌搭讪

Culturally pogo, courteously hit on people. מה שהצחיק אותי היה השימוש בשפה מאוד מאוד רשמית של מסעות תעמולה של הממשלה בסין, שתמיד מפצירה בתושבים  לעשות דברים בצורה מתורבתת, תוך שימוש תכוף במילים "מנומס", "תרבותי" ו"הרמוני". אין פה איזו תובנה מעמיקה על חדירת השיח הרשמי לחיי היומיום, או חלילה על ההשפעה שיש לשפה על החשיבה, אלא סתם ניגוד משעשע ששימח אותי כפליים: גם הצלחתי לקרוא מה כתוב וגם להבין לאיזה סוג שיח זה שייך.

מה שפחות שימח אותי היה הנוכחות המסיבית של חסויות. זה לא פסטיבל אינדי וגם לא מתיימר להיות – במת האהבה בחסות משקה יוגורט, רחבת משחקים שמקדמת משחק מחשב חדש, אנשים עם סטיקרים של כל מיני חברות. כל מחלקי הפליירים/מדבקות והמצרפים לרשימות התפוצה לא הפריעו לי– הם לא פנו אלי בכלל. אבל מעניין כמה "הטרדות" כאלה אחרים קיבלו. מנגד, החסויות האלו הם מה שמאפשר לפסטיבל בסדר גודל כזה להתקיים ובעלות יחסית נמוכה – 100 יואן לכרטיס ליום אחד, כ60 ₪. שזה ממש נמוך אפילו להופעות רגילות בבייג'ינג, שבד"כ עולות בין 30-60 יואן להופעה של להקה אחת, תלוי ברמת הפרסום שלה, במועדונים היותר חתרניים. מאידך, חברה סינית הלכה באותו שבוע להופעה של אייקון הפופ וואנג לי הונג, מין שלמה ארצי כזה של הסינים (אבל פחות זקן ויותר חתיך!), וספרה שמחיר התחלתי של כרטיס היה 800 יואן. טירוף. אני לא יודעת אם הייתי מוציאה כזה סכום על אהובי עוד מימי בית הספר העליזים בהונג קונג, ג'יי צ'או.

לסיכום היה מאוד מהנה – להתאוורר קצת מהיום-יום המשמים, לשמוע אחלה מוזיקה ולשתות באי ג'יו עם מיץ תפוזים מכוס פלסטיק, מה רע?