עדיין לא דרקוניות

 אם יש נושא שמאוד קרוב לליבי הוא מעמדן של נשים בחברות מודרניות (ובכלל, אבל זה כבר גדול עלי). למען האמת כבר המון זמן שרציתי לכתוב משהו על הנושא הזה. אולי רק מעטים זוכרים, אבל לפני כמה חודשים, התחוללה סערה ציבורית קטנה סביב הצעת החוק להפללת לקוחות זנות. כמו כל כך הרבה דברים במדיה הישראלית, כמה חודשים אחרי אף אחד כבר לא זוכר על מה הייתה המהומה או מה עלה בגורל הצעת החוק – האמת שגם אני לא עקבתי. אבל מאז התחלתי לקרוא על בסיס קבוע בלוגים ואתרים עם תוכן פמיניסטי, כך שהתחלתי לחשוב על דברים ראשית מפרספקטיבה מגדרית, וכל הזמן חשבתי באיזה אופן יהיה נכון להעלות את המחשבות האלה לבלוג. יש כל כך הרבה על מה לכתוב: אני מרגישה שהחוויה של להיות אישה לבנה בסין שונה מהותית מלהיות אישה לבנה בארץ, אבל אני עדיין לא מצליחה לנסח בצורה ברורה מהם ההבדלים.

לכן שמחתי כשנתקלתי בכתבה הזאת, כי היא ממש עצבנה אותי ותמיד קל להתחיל מקצת ביקורת. בגדול הכתבה חוטאת בהערצת סין עיוורת. לצערי, הרבה פעמים כתבות בתקשורת המערבית נוקטות באחת משתי גישות כלפי סין: גישת ה"אמאל'ה קומוניסטים אין להם פייסבוק" ומנגד גישת ה"נפלא פה, איזו צמיחה כלכלית, ממש אמריקה אבל יותר טוב". כמובן שהאמת נמצאת באמצע: בגוונים האפורים של החיים, אילו שעושים כותרות פחות מרגשות. הכתבה הזאת, כמו הרבה מהכתבות באתר הזה בכלל, נגועה בתסמונת השנייה. דווקא יש כמה מקומות בהם ניתן לקרוא דיווחים די מעמיקים ולא מוטים יותר מדי על סין: בעברית, לכלכליסט יש כתבת מעולה בבייג'ינג, רחל בית אריה. בעיני הכתבות שלה הן היחידות ששווה לקרוא על סין בעברית. חוצמזה לNew Yorker  יש כתב סין מצויין – אוון אוסנוס Evan Osnos. שווה להציץ בבלוג שלו. ולמי שבאמת רוצה להעמיק, יש את הבלוג Han Han Digest – בלוג שמתרגם פוסטים נבחרים של חאן חאן, הבלוגר הנקרא ביותר בסין (ולכן גם בעולם!).

אז חזרה לכתבה. למי שאין כוח לקרוא אני אתמצת: מחקר מצא שסין היא המדינה עם אחוז הנשים המנכ"ליות השני הגבוה בעולם (19%), בעוד הממוצע העולמי עומד על 8%. הכתבה עוסקת בתנאים החברתיים/פוליטיים/כלכליים שגרמו לסין להיות מדינה ש"מייצרת מנהלות", כלשונן. לסיום, הכותבת טוענת כי החברה הסינית השוויונית יכולה לשמש דוגמה לחברה המערבית: "ניכר כי השינוי התודעתי של הסינים בנוגע לשימוש מושכל ביכולות ובכישורים המאפשר קידום והתפתחות לכלל האוכלוסיה יכולים ללמד גם מדינות מערביות, כאלו שהולידו מונחים כמו פמיניזם ושוויון הזדמנויות, שיעור או שניים ביישום התיאוריות הלכה למעשה."

ועל זה נאמר, וואלק. ראשית, אפשר להתווכח עם הנתונים של המחקר – אם הכותבת אכן טוענת כי סין יכולה ללמד את המערב שיעור או שניים בשוויון מגדרי, הרי שראוי להשוות את סין עם מדינות כמו ארה"ב, גרמניה צרפת וכו'. מכיוון שהכתבה לא מקשרת למחקר המדובר, הלכתי וגיגלתי בעצמי. מצאתי מחקר בנושא שנערך על ידי אותה חברה ב2011, והנתונים שאני מצאתי קצת שונים. אני מצאתי שסין למעשה מקום 5 בעולם עם 34%, וקרובות אליה מדינות כמו אוסטרליה, ניו זילנד, אנגליה. אבל גם אם ניקח את הנתונים שהכתבה מציגה, המציאות עדיין הרבה יותר מורכבת מזה.

הכותבת שואלת – איך סין "מייצרת מנהלות"? ומביאה שלל נתונים תרבותיים המראים שסין היא חברה בה יש שוויון בין גברים ונשים. "עם עליית הקומוניסטים לשלטון, השכילה ההנהגה החדשה לנצל את מחצית האוכלוסייה שהיתה עד לאותה עת אחראית על משק הבית בלבד (ולעתים אף לא יצא את שעריו), ככוח עבודה ראוי ונחוץ, ולהכריז כי הנשים "מחזיקות מחצית מהשמיים" – משמע, חשובות ויעילות במידה שווה לגברים". מה שהכתבה משמיטה היא את העובדה שבסין, כמו בכל מקום אחר בעולם, יציאתן של נשים לעבודה לא שחררה אותן מהמחויבות להיות המטפלת העיקרית במשפחה – להיפך. העבודה שנשים היו חייבות לעבוד, מסיבות כלכליות ולא אידיאולוגיות, בוא לא נשגה באשליות, רק הפכה את חייהן ליותר קשים ומוגבלים – בנוסף לעול טיפול בילדים, במטלות הבית וכו', כעת האשה הייתה צריכה גם לעבוד. שוויוניות הייתה מושגת לו לצד יציאתה של האישה למרחב הציבורי ולמקום העבודה, הנורמה לפיה על האישה לדאוג לילדים ולבית הייתה משתנה. למעשה, בסין כמו בחברות מערביות נוספות עד היום החלוקה המגדרית עדיין קובעת כי האשה צריכה לא רק לצאת לעבוד אלא גם לשאת ברוב הנטל של הטיפול בילדים ובמשק הבית. אז כן, כשהמצב הכלכלי קשה וצריך להוציא את כולם להניע את גלגלי המכונות במפעלים, נשים אכן יעילות כמו גברים. חשובות כמו גברים? בעלות כוח או ממון חברתי כמו גברים? לא ממש.

עוד טיעון שמעלה הכתבה הוא טיעון ה"בת היחידה". בסין מדיניות תכנון הילודה גרמה לכך שיש המון בנות יחידות, והרציונל שמאחורי הטיעון הוא שמכיוון שיש יחסית הרבה בנות יחידות, הן מקבלות יותר תשומת לב ומשאבים מהוריהן ולכן הן יותר אסרטיביות, בעלות בטחון עצמי וכו' וכו'. אני חושבת שיש בעייתיות עם הטיעון הזה מכמה בחינות. ראשית, אולי להורים מהמעמד הגבוה ביותר בסין לא אכפת אם יהיה להם בן או בת, אבל כמות מכוני ההפלות, הלגיטימיות הרחבה של אותם מכונים ומסעות פרסום ממשלתיים שנפוצים באיזורים הכפריים יותר של המדינה שטוענים שבת טובה בדיוק כמו בן וגם בנות יכולות להמשיך את השושלת המשפחתית מעידות יותר מכל על כך שהתפיסה שבנים "עדיפים" על בנות עדיין מושרשת עמוק בתרבות הסינית. אני חושבת שכל מי שהיה בסין ויצא מבייג'ינג או שנגחאי יכול להרגיש את זה, בכל אספקט של החיים. הבעייתיות השנייה היא מהי נקודת ההשוואה: האם אנחנו משווים בנות יחידות בסין לבנות יחידות בארה"ב? אולי יותר נכון להשוות בנים ובנות שהם ילדים יחידים במשפחות סיניות מאותו רקע סוציו אקונומי. אולי כדאי לבדוק ילדות יחידות מול ילדות עם אחים. בקיצור, הטיעון כשלעצמו – בגלל שישנן משפחות בסין עם בת יחידה יש יותר שוויון מגדרי – לא מחזיק.

נתונים נוספים שהכתבה מציגה שאמורים להראות כמה שוויון יש דומים לנתונים ממדינות מערביות אחרות והספין הליברלי שנעשה עליהם. לדוגמה: הנתון כי בסין 49% מבוגרי אוניברסיטאות הן נשים.  הנתון הזה מתיישב עם העובדה כי נשים מהוות קצת יותר ממחצית מאוכלוסיית סין. מה שמעיד יותר על שוויון מגדרי הוא שיעור הנשים בתארים מתקדמים ובסגל האקדמי הבכיר, ולא אחוז בוגרות האוניברסיטה. במדינות מערביות רבות אחוז הסטודנטיות לתואר ראשון גבוה יותר מאחוז הסטודנטים אך נתון זה הוא מצג שווא של שוויון, כי למעשה אחרי תואר ראשון ככל שעולים בסולם הדרגות האקדמי יש פחות ופחות נשים. חברה אמריקאית שלי כאן עושה מחקר בפקולטה למדעי הסביבה. למנחה (גבר) שלה יש 6 סטודנטיות ו6 סטודנטים. כל ששת הסטודנטיות עושות תורנות – כל אחת תורמת יום בשבוע מהמחקר שלה כדי לעשות תורנות מזכירה למנחה. אף אחד מהסטודנטים לא עושה את התורנות הזאת. (זה שהן צריכות לעשות את זה מלכתחילה זה ממש לא בסדר, סטודנטים לא אומרים לשמש מזכירות/ים של המנחה שלהם ללא תשלום, אבל היי, אנחנו בסין ותגידו תודה שבכלל נותנים לכן להשתמש במחשב). חברות סיניות אחרות בתארים מתקדמים מפקולטות אחרות (ביולוגיה, היסטוריה ושפות זרות – יש לי חברות מגוונות ביותר! ) גם מדווחות כי רוב הסגל הבכיר אצלן הם אנשי ולא נשות סגל.

הדבר האחרון שיש לי להגיד בנוגע לכתבה הזאת הוא, שאמנם נחמד להסתכל על השוק הפרטי ולהגיד איזה יופי, יש כל כך הרבה מנכ"ליות בסין, בטח יש שם שוויון מגדרי. אך מספיק להעיף מבט קצר בפוליטיקה הסינית ולראות כי את מסדרונות הפרלמנט ממלאים בעיקר גברים. ראשי המפלגה, תשעת חברי הוועדה המתמדת שהם הם האנשים שמחליטים את כל ההחלטות החשובות בסין – הם כולם גברים. אז כן, גם בסין כמו ברוב העולם, נשים סובלות מתת ייצוג במקום שבו מתקבלות ההחלטות הכי חשובות לגבי חייהם של כלל התושבים. האם זה עדיין נראה שיש שוויון אמיתי?