האביב הגיע לטיאן ג'ין! מזג האוויר מתחמם, פה ושם נצפות דבורים ומזיקים מעופפים אחרים, והכי חשוב, כל מיני עצים שנראים כמו שקדיות פורחים. חלק יקראו לזה סאקורה, פריחת הדובדבן, אבל אני לא מאמינה שאלה כאן בתמונה הם עצי דובדבן. אני חושבת שאלה עצי אפרסק. או עצי תפוחים קטנים כאלה. מה זה משנה? יש שמש בחוץ ולא צריך ללבוש טייץ מתחת למכנסיים, וזה כבר גורם לי אושר.

זה ידוע (לפחות כאן) שאנשי טיאן ג'ין הרבה יותר נחמדים, נינוחים ורגועים מאנשי בייג'ינג. חוצמזה, זרים בטיאן ג'ין הם אטרקציה גדולה, בניגוד לבייג'ינג שם אף סיני לא ירק לכיוונך גם אם תתחיל לשיר "עכבר אוהב את אורז" 老鼠爱大米  ברחוב ולצטט את לו ס'ון. הטיאן-ג'ינים, לעומת זאת מגלים סקרנות עזה לגבי זרים ואם הם קולטים שאתה מדבר סינית אז הסקרנות מתחלפת בהערצה וגאווה.

כל ההקדמה הזאת נועדה בעצם לפתוח דיון בשאלה מה עונים כששואלים אותך מאיפה אתה. אם אני עונה שאני מישראל, התגובות מתחלקות, באופן גס, לשני סוגים. הסוג הראשון הם אלו שלא יודעים איפה זה או על מה אני מדברת. לרוב צעירים שלא ממש קוראים עיתונים. חלקם מתעניינים ואני מסבירה להם, ולחלק לא נעים שהם לא יודעים והם אומרים "אווו…" של כאילו הבנה. סוג שני הוא אלה ששמעו על ישראל, לרוב בקונטקסט אקטואלי כלשהו, כרגע בעיקר בצמידות למילה "איראן" ו "גרעין". מדובר באנשים קצת יותר מבוגרים, לרוב, ששמעו על מדינתנו הקטנה בעיתון או בחדשות, ולכן זה מעניין לראות את המשך התגובה שלהם וללמוד קצת על איך התקשורת הסינית מציגה את הנושא. היו לי כמה התקלויות עם סינים, טוב אני אודה – עם נהגי מוניות, זן מוזר בכל מדינה – בה נחשפתי לעומק ה"הסברה" הסינית על הנושא הזה. התגובות האלה בדרך כלל כוללות מרכיב מרכזי של סלידה מארה"ב ומהתערבותה בנעשה במדינות אחרות, תמיהה על למה זה צריך לעניין מישהו שאיראן מפתחת נשק גרעיני, וסיכום שעדיף שסין תנסה לדבר עם האירנים. הגדיל לעשות נהג אחד שהנושא ממש עורר בו זעם והוא הטיח בי שאסור לנו לסמוך על אמריקה כי הם משתמשים בנו, הם לא באמת חברים שלנו ואולי עדיף שנתרכז בערוץ הדיפלומטי הסיני. סוג שני ופחות אמוציונלי של תגובות הם אלה ששמעו על ישראל תמיד בהקשרים של מלחמה – פלסטינים, איראן או האויב הבא לכלותינו התורן, והטייק שלהם על הנושא הוא "בסין יותר בטוח משם אצלכם, נכון? אז אצלנו יותר טוב, אה?" ובכן. אני לא ממש יודעת איך לענות על זה. האם להנהן ולמוסס את השיחה או לנסות להסביר שחיי היום יום של הישראלי הממוצע פחות מסוכנים משל הסיני הממוצע: הישראלי יכול לשתות מים מהברז בלי חשש, לאכול תפוחים בלי לקלף אותם ובאופן כללי לסמוך על זה שהאוכל שהוא קונה לא יהרוג אותו. הסיני פחות. זיהום האוויר פה קטסטרופלי, אפילו בהשוואה לקריות. לישראלי הממוצע יש ביטוח בריאות כלשהו, ומערכת בריאות מפותחת ומערבית בכל קנה מידה (למרות שהיא מלאה בעיות והולכת ונהיית מופרטת יותר ויותר ולא מתוקצבת כראוי אבל כרגע ההשוואה היא עם סין, כן?). בסין, המדינה הסוציאליסטית, אין ביטוח בריאות חובה. וכמו שכבר כתבתי, הכי חשוב ביטוח. ובתי החולים שלהם נראים לא משהו. מצב הכבישים פה, בחלק מהערים ועל אחת כמה וכמה בפנים המדינה המפותח פחות, לא נפלא, וכל יום קורות תאונות דרכים קטלניות. אה, כן, בעצם גם בישראל.

אז מה הסיכום? האם יותר בטוח לגור בסין מאשר בישראל? לפחות בסין אין מילואים, ומנהיגים שששים לצאת למלחמות כדי לנצח בבחירות.

ומה שעוד מעניין בשאלה מאיפה את, היא שהרבה פעמים מה ששואלים אותי הוא "מאיפה אתם"… אפילו כשאני לבד. יש כאן משהו מעניין סוציולינגוויסטית: סיני שמדבר על סין כמעט תמיד ידבר ברבים ובשייכות: 我们中国 – "סין שלנו" באופן מילולי. לדוגמה 我们中国比你们那儿安定 : בסין (שלנו) יותר בטוח מאשר אצלכם. או: 习惯我们中国菜吗?. התרגלת לאוכל שלנו? וכששואלים אותי על ישראל, תמיד שואלים ברבים: איך זה אצלכם? גם לכם יש/אין… עכשיו כשאני חושבת על זה, הדוגמאות האלה, במיוחד בשאלה, נשמעות לי מאוד רגילות, אז כנראה שאין פה איזו תופעה לשונית ייחודית. אבל מה שיש זה ההטמעה הטוטאלית של הקהילה המדומיינת שמאפשרת את מדינת הלאום: אני וכל הישראלים, גם אלו שמעולם לא פגשתי ולא אפגוש והקשר היחיד שלי אליהם הוא המצאות באותו איזור גאוגרפי, אנחנו גוף אחד. סין וכל הסינים, אפילו שהם כנראה בכל ימי חייהם לא יפגשו יותר מאלפית מהאוכלוסייה, במקרה הטוב, הם גוף אחד. והם יכולים לומר, בבטחה, באופן רגיל, שאצלנו בסין יותר בטוח.